פסק-דין בתיק בג"ץ 4492/13

השופט י' עמית:

           בעתירה דכאן מבקשים העותרים להורות למשיבים לקיים את התחייבותו של שר השיכון לשעבר, חבר הכנסת אריאל אטיאס (להלן: השר), לערוך בחינה מחדש של ההחלטה שלא להכיר בהם כבעלי זכויות דייר ממשיך בדיור הציבור.

1.        ענייננו ב"דירה ציבורית" כהגדרתה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, דירה בת 3.5 חדרים בגבעת שמואל, אשר בה התגוררה אמו המנוחה של העותר 1 עד לפטירתה ביום 3.10.2008. אמו המנוחה של העותר ובעלה ז"ל היו השוכרים המקוריים על פי הסכם מיום 30.3.1989, והאב נפטר בשנת 1994. העותרים נישאו בשנת 2004, ואין חולק כי התגוררו בדירה בשנים 2007-2002.

           ביום 6.1.2009 נדחתה בקשת העותר להקנות לו זכות בדירה כדייר ממשיך, משנמצא כי לא התגורר בדירה עם אמו המנוחה ברציפות בשלוש השנים שקדמו לפטירתה. מסקנת המשיב התבססה על ביקורי מעגל שנערכו אחת לתקופה בדירה והעובדה כי העותרים שכרו דירה אחרת בחולון, כפי שעולה מחוזה שכירות שתקופתו מיום 31.8.2009-1.4.2008 בצירוף שנת אופציה (להלן ובהתאמה: חוזה השכירות והדירה בחולון).

           ערר שהוגש על ידי העותר נדחה על ידי ועדת האיכלוס העליונה אצל המשיב.

2.        ביום 8.2.2009 הוגשה על ידי המשיבה 2 (להלן: עמידר) לבית משפט השלום ברחובות תביעה לפינוי וסילוק יד כנגד העותרים ואחות העותר (ת.א. 1172/09). ביום 17.3.2011 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופטת ש' דקל) ולפיו נתקבלה התביעה (להלן: פסק הדין). בהמשך אעמוד ביתר פירוט על פסק הדין.

            בית המשפט עיכב את ביצוע פסק הדין עד ליום 1.5.2011.

           העותרים לא הגישו ערעור על פסק הדין, והוא נעשה חלוט.

3.        למרות זאת, וכחלוף למעלה משנתיים מפסק הדין, מוסיפים העותרים להחזיק בדירה עד עצם היום הזה, כאשר במהלך התקופה נעשו פניות חוזרות ונשנות מצידם אל המשיב, בבקשה כי יבחן שוב את עניינם.

           בשנת 2013 פנו העוררים ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביטול הליכי הפינוי, בטענה כי צו הפינוי שניתן כנגדם אינו תקף מאחר שאינו נוקב בתאריך ספציפי. ביום 19.5.2013 דחתה רשמת ההוצאה לפועל את הבקשה, והורתה על מתן "הודעת פינוי גמישה" בין התאריכים 10.6.2013-26.5.2013. בקשת רשות ערעור שהגישו העותרים על החלטה זו נדחתה בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 2.6.2013 (ע"ר 47101-05-13 כב' השופטת מ' עמית-אניסמן). בקשת רשות ערעור שהגישו העותרים על פסק הדין לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז נדחתה אף היא בהחלטה מיום 13.6.2013 (רע"א 19280-06-13 החלטת כב' השופט י' שפסר) (להלן: החלטת בית המשפט המחוזי). בין היתר, נאמר בהחלטה:

"נוכח החשש בדבר פעולותיהם של המבקשים (העותרים - י"ע) להכשלת הפינוי, לרבות נקיטת הליכים פליליים מסוכנים על ידם לסיכול ביצוע פסק הדין, הרי שיש סבירות והגיון רב בקביעת טווח תאריכים שנועד להגשמת הצו ולצמצום מקסימלי של הסיכונים הנובעים מפעולותיהם של המבקשים לסיכולו".

4.        ביני לביני, העותרים פנו למספר חברי כנסת, וביום 13.3.2013 הופנתה לשר שאילתא בעניינם של העותרים כהאי לישנא:

"מדוע מפונה המשפחה ביום חמישי הקרוב, מחר, (כ)שבידיה ראיות תומכות והמלצות רופא שטרם בוצעו בפני המשרד ובית המשפט, ואשר בגינן הם עברו לכמה חודשים לדירה מושכרת, ואף שפסק-הדין אינו מחייב את פינוי המשפחה?"

           על כך השיב השר במתן סקירה לגבי המקרה ומדיניות משרד השיכון, וכך אמר בהמשך הדברים:

"...לפני יומיים המשפחה המציאה מסמכים נוספים, ואנחנו הורנו לעכב את הפינוי כדי לבחון את המסמכים... אבל לעצם השאלה שלך, המשפחה הזאת לא תפונה ביום חמישי. הם הציגו מסמכים, ולפנים משורת הדין אמרנו שנבדוק את זה, ואם הם יעמדו בכל הכללים אז בודאי ננהג בהתאם".

           לאחר מכן המשיכו חברי הכנסת להציע הצעות שונות, הן כלליות לגבי מדיניות הפינוי מהדיור הציבורי והן פרטנית לגבי העותרים, והשר חזר והשיב, בין היתר "אנחנו נבדוק את זה פעם נוספת עכשיו... אני חוזר: בכל מקרה שמישהו מפונה בדין, הדירה הולכת למישהו אחר שממתין בתור".

5.        תשובה זו, היא שעומדת בלב העתירה. העותרים טענו כי השר לא בחן את עניינם בלב פתוח ובנפש חפצה. העותרים הפנו אל תכתובת שניהלו עד להגשת העתירה עם המשיב, אך לטענתם לא קיבלו תשובה ראויה ולא ניתנה להם מעולם הזדמנות להמציא מסמכים ולהעלות טענות במסגרת שימוע. לטענת העותרים, אמירתו הנ"ל של שר השיכון היא בגדר הבטחה מינהלית, בבחינת התחייבות שלטונית שניתנה מעל בימת הכנסת בתשובה לשאילתות של חברי כנסת. מכאן העתירה שלפני להורות לשר לערוך בחינה מחודשת בעניינם של העותרים, לאור טענתם, שלא הועלתה בהליכי בית משפט, כי התגוררו בדירה ברציפות ושכרו את הדירה בחולון אך לצרכי התייחדות עקב קשיי פוריות.

6.        דין העתירה להדחות.

           אמירתו של השר מעל בימת הכנסת אינה בגדר הבטחה מינהלית שיש בה כדי להקנות זכות בדירה לעותרים, ולו מן הטעם שאינה קונקרטית. כל שאמר השר הוא, שעניינם של העותרים ייבדק, כפי שראוי להיעשות משהוגשה שאילתה בנדון.